ההתמודדות עם פגיעה מינית שעברו ילדינו היא תהליך חשוב ביותר לריפוי הטראומה. עם זאת, מטבע הדברים, התמודדות זו מעלה קשיים רבים – כמובן שלילד/ה, אך גם להורים. ריכזנו עבורכם קווים מנחים והמלצות שיוכלו לעזור לכם בדרך החשובה הזאת.
חשוב לזכור שרוב הילדים לא יגלו את דבר הפגיעה שנעשתה בהם, למרות שפעמים רבות דווקא כן היו רוצים לפנות להוריהם לעזרה. לכן חשוב לייצר בבית סביבה בטוחה שמאפשרת שיח פתוח וחופשי על מגוון נושאים, כולל נושאים הקשורים למיניות. חשוב לזכור שהרגע שבו אנחנו מגלים שילדינו נפגעו הינו רגע של שבר עצום אבל ניתן וחשוב לקבל עזרה עבור הילדים וגם עבורנו, ההורים, חשוב לא להישאר לבד.
בראיון שלהלן, טניה גלבוע - מנהלת "תאיר" השפלה - מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה של החינוך ודיפלומה בטיפול וייעוץ בגישה הומניסטית אינטגרטיבית – משיבה לשאלות בנושא.
כיצד הורה אמור להגיב לאחר שהתברר שבנו/בתו אכן עבר/ה פגיעה מינית?
ידוע ממחקרים שהתגובה של ההורה היא חלק חשוב מתהליך הריפוי וההחלמה ויש לה השפעה גדולה מאוד על האופן שבו הילד שלנו יתמודד עם הטראומה. אם התגובה שלנו תהיה תומכת, מכילה, מאמינה ומעניקה תוקף לאירוע, ואנו נהייה שם עבורו, בלי להתפרק - יש סיכוי גדול יותר שהילד יחלים ויהיה מוכן לקבל עזרה.
חשוב להקשיב לילד או לילדה, בלי שיפוטיות. לתת להם אפשרות להביע רגשות קשים כמו כעס ולתת מקום לפורקן של בכי וכאב גדול. חשוב שנשאר רגועים מולם, אבל לא מנותקים או חסרי רגש. אפשר להגיד דברים כמו, "אני כועסת שזה קרה, אף אחד לא היה צריך לגעת בך בצורה כזאת, אבל אנחנו נטפל בזה". חשוב שהילד יראה שאנחנו לא מתפרקים בגלל הפגיעה מפני שזה רק יגרום לו להסגר מתוך תחושת אחריות לכך שאולי הוא זה שגרם לכאב שלנו. אנחנו נוכל להתפרק ולפרוק את רגשותינו אחר כך, עם חברה או בן/בת הזוג, אבל לא מול הילד. זה אך טבעי גם לבכות ולכעוס בנוכחות הילד - אבל לא להגיע למצב של חוסר התמודדות והתפרקות.
חשוב להגיד בצורה מפורשת: "אנחנו פה בשבילך", לשאול מה הוא או היא צריכים מאתנו עכשיו, ולהקשיב לתשובה.
חשוב לא להאשים את הילד/ה במה שקרה. יש להימנע לחלוטין מאמירות בנוסח: "למה לא סיפרת לי קודם?" "למה לא שמרת על עצמך?" "למה הלכת לשם למרות שאמרתי לך אלף פעם להיזהר?" במקום זה, חשוב להדגיש באזניהם שהם אינם אשמים במה שקרה, שהם לא עשו שום דבר שמצדיק שמישהו יפגע בהם. כמו כן, חזקו את הילד/ה - אמרו לו או לה שאנו יודעים שזה בטח היה לא פשוט עבורם לבוא ולספר לנו על המקרה, אבל שאנחנו שמחים שהם הרגישו מספיק בטוח לבוא ולספר לנו, וביחד נראה איך אפשר לעזור.
יש לאפשר לילד לדבר על זה עם אנשים אחרים שהוא מרגיש בנוח עמם - גם אם אנשים אלה אינם אתם, כמו יועצת או דודה. אמרו לו שזה בסדר מבחינתכם. לעיתים, הורים מגלים שילדם מרגיש נוח יותר לשתף אדם אחר וזה גורם לכעס או עלבון, אבל זכרו שכרגע חשובה טובת הילד ולשם צריך לכוון במענה ובטיפול.
עשויות להופיע אצל הילד תגובות של כעס והאשמות כלפי ההורה? למה צריך ההורה להיות מוכן?
בוודאי, יכול להיות גם כעס כלפי ההורה וגם האשמות כמו: "איך לא ידעת?”,"איך לא ראית שמשהו כזה עובר עלי?" ו"איך לא שמתם לב?”. לעתים, גם אם זה לא נאמר במלים זה מופיע בהתנהגות. הגיוני שבבית נרגיש בטוחים יותר להביע רגשות שמחוץ לבית פחות מתאים לבטא. ברגע שיש חשיפה של המקרה, לעיתים ההתנהגות תחמיר מפני שעכשיו ניתן לשחרר ולהוציא החוצה רגשות ותחושות שהודחקו. חשוב לתת לכך מרחב וגם לא לשכוח לשים גבול עם הרבה אהבה ותמיכה.
מומלץ לפנות לטיפול רגשי תומך? היכן ניתן לקבל עזרה?
כן. הורים, בני משפחה, ילדים ובני נוער, יכולים לפנות למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית לשם התייעצות מקצועית. המתנדבות במרכז מפנות להמשך טיפול בהתאם לנושא הפניה ולאזור המגורים. ניתן לפנות גם באופן אנונימי. מספרי הטלפון לבנות – 1202, ולבנים – 1203.
ילדים ובני נוער עד גיל 18 שעברו פגיעה מינית – זכאים לטיפול במימון המדינה.
ישנם מרכזי טיפול ברחבי הארץ, שמעניקים טיפול רגשי לילדים שנפגעו מינית ולהוריהם במטרה לסייע לילד לחזור למסלול חיים תקין לאחר הפגיעה. ניתן לקבל מידע לגבי מרכזים אלה באינטרנט או בפניה למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית המכירים את כל המרכזים הטיפוליים בארץ וידעו לכוון.
מלבד הסיוע והתמיכה הרגשית, מה ההורה צריך לעשות מבחינה מעשית של הגנה על הילד ועצירת הפגיעה, אם היא עדיין נמשכת?
צריך לבדוק את רמת המסוכנות שהילד חשוף אליה בסביבתו ולברר האם הפוגע עדיין נמצא בה. האם זה מישהו מהכיתה? או אולי אבא או בן דוד שעדיין נמצא בסביבה? במקרים כאלו חשוב להיות בקשר עם גורמי הרווחה שיתנו את המענה המתאים.
כיצד כדאי לנהל את השיחות בנושא בשבועות ובחודשים הראשונים שאחרי הפגיעה?
באופן כללי, חשוב לתת הרבה חיזוקים, להגיד לילד או לילדה כמה שאנחנו אוהבים אותה, ושהיא חשובה מאוד למשפחה שלנו.
חשוב להחזיר להם את תחושת השליטה, שהופקעה מהם על ידי הפגיעה שעברו. חשוב להשאיר אותם בתמונה לגבי התייעצויות מקצועיות בעניין ולגבי ההליך פלילי, אם מתקיים כזה, כדי שלא יהיו הפתעות ומפני שזה נותן מסגרת ובטחון. כמובן, שהמידע ומידת המעורבות צריכים להיות מותאמים לגיל הילד או הילדה. אם מתנהלת התייעצות עם אנשי מקצוע לגבי המשך הטיפול, אפשר להגיד לילד/ה: "קרה משהו שלא היה צריך לקרות אבל אני רוצה להתייעץ כדי לתת לך את העזרה הכי טובה ומדויקת. אנחנו לא נשארים עם זה לבד, אנחנו נעשה את כל מה שאפשר כדי לעזור לך". לילדים ממש קטנים אפשר להסביר: "אנחנו נלך לדבר עם מישהי שיכולה לעזור, כמו כשכואבת לך האוזן אנחנו הולכים לרופא, אז גם פה אנחנו צריכים להתייעץ". אם מתקיים הליך פלילי, אפשר לספר שדיברנו עם אישה שעוזרת בנושאים מהסוג הזה כדי לטפל במקרה. מומלץ להתייעץ עם הגורמים המקצועיים כיצד לתת לילד/ה מענה על פי גילו ויכולת הבנתו. חשוב שהמסרים מההורים ומחברי המשפחה האחרים יהיו דומים.
אל תבטיחו דברים שלא תוכלו לקיים, כמו שהתוקף יכנס לכלא או, אם התוקף הוא נער מבית הספר של הילד, שנער זה יורחק מהלימודים. אבל כן חשוב להגיד לבננו או לבתנו שנעשה כל מה שאנו יכולים בשביל לשמור עליהם.
מה לעשות כשילד/ה מספר/ת על התקיפה רק לאחד ההורים ומבקש שתבטיח לא לגלות להורה האחר?
חשוב לערב אנשים נוספים כדי לבנות סביבה תומכת אבל יש לעשות זאת בשיתוף הילד או הילדה. חשוב להבין מהם למה הם חוששים לשתף את ההורה השני. אולי מתביישים? אפשר להגיד: "את יודעת, בחרת לשתף אותי אבל חשוב שאבא ידע כדי לעזור, את רוצה שנחשוב ביחד איך לעשות את זה? או אולי את רוצה שאני קודם אדבר אתו ואז נדבר כולנו ביחד?" במקרה שצריך לערב את המורה, אפשר להסביר לילד: "אני חושבת שחשוב שהמורה תדע כדי שאם יהיה קשה לך במהלך השיעור, היא תוכל לעזור". כמובן, יש לכבד את רצונו של הילד ככל הניתן אבל אם עשיתם החלטה אחרת יש ליידע ולהסביר מה עומד מאחורי ההחלטה שקבלתם.
מה קורה חצי שנה או שנה אחרי הפגיעה?
זה תלוי במבנה האישיות של הילד ובשאלה, האם קיבל טיפול. יתכן שדווקא בשלבים המוקדמים, נראה יכולת תפקוד גבוהה אצל הילד, שהם אחד ממנגנוני ההישרדות כדי לשמור על הסוד ועל השגרה. אבל יתכן שדווקא אחר כך, בגלל שקיבל טיפול ונמצא בתוך מרחב טיפולי מגן, הילד יכול להביא לידי ביטוי חלקים פחות מתפקדים בהתנהגותו. לכן, ההורים צריכים להיות ערניים לשינויים בהתנהגות גם חודשים ושנים אחרי הפגיעה.
האם לחזור ולדבר עם הילד על המקרה או שעדיף דווקא להניח את זה בצד?
אפשר לגשת מדי פעם, ולשאול: "איך את מרגישה? את יודעת שאני פה בשבילך. כבר עבר חודש, והחיים ממשיכים, אבל מדי פעם אני אבדוק איך את, ואני רוצה שתדעי שאני תמיד אהיה פה זמינה בשבילך. אני לא רוצה שזה יהיה משהו שאנחנו לא מדברות עליו, מה שקרה לא היה צריך לקרות, אני שמחה שבחרת לספר, לא היית צריכה להישאר עם זה לבד". הפחד של הילדים עצום, לכן תנו הבהירו להם שהם אינם אשמים במה שקרה ותנו תוקף לרגשותיהם. העבירו לילד/ה מסר שניתן תמיד לדבר אתכם על מה שקרה ואתם כאן עבורם.