קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

1202: נשים | 1203: גברים

04-6566813: נשים ערביות | 02-6730002: נשים דתיות | 02-5328000: גברים דתיים
פעילים 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע     הנגשת מרכזי הסיוע: לחצו לפרטים

מיקומך באתר:פרסומים>פרסומים נוספים>מה אתןם הייתןם עושותים? על הכנס האינטראקטיבי 'נשים בתכנית הלימודים' בתיכון עירוני י"א

מה אתןם הייתןם עושותים? על הכנס האינטראקטיבי 'נשים בתכנית הלימודים' בתיכון עירוני י"א

בסוף חודש מרץ התארחנו בכנס האינטרקטיבי 'נשים בתכנית הלימודים' שהופק על ידי תלמידות/ים בתיכון עירוני י"א בתל אביב. בכנס שולבו סרטונים הממחישים סיטואציות מורכבות מחייהן של תלמידות הכיתה, כשהתלמידות/ים בקהל התבקשו להגיב בזמן אמת באמצעות שאלון מקוון - איך היו מייעצים לנערה לפעול.
נפגשנו עם אביתר קופנהגן, יוזם הכנס, כדי ללמוד על תהליך העבודה של לפני ועל המסקנות של אחרי. אל תפספסו!

אביתר קופנהגן, מחנך י"א ויוזם הכנס אביתר קופנהגן, מחנך י"א ויוזם הכנס

אביתר, מאיפה הגיע הרעיון להרים כנס כזה?

העבודה על הכנס הייתה מאוד תהליכית ובעצם התחילה כבר בשנה שעברה כשהיינו בכיתה י'. בחודש נובמבר בשנה שעברה העברתי לתלמידים שיעור פרובוקטיבי שהמחיש את היעדר ההתייחסות לתופעת האלימות כלפי נשים במערכת החינוך. נכנסתי לכיתה ושאלתי: "איך היה הטקס?" התלמידותים לא הבינו במה מדובר. אחרי המון ניסיונות כושלים להבין על מה אני מדבר ורק כשכתבנו על הלוח את כל סוגי הטקסים שהם מכירים ממערכת החינוך, ראינו יחד שהאופציה לעסוק בנשים לא קיימת במערכת ובתודעה שלהן. את השיעור ההוא סיימנו בשאלה אם הם רוצים ורוצות לחלוק כבוד לנפגעות האלימות כלפי נשים. התלמידות/ים הביעו נכונות ועמדנו דקת דומייה בכיתה לכבוד הנפגעות. לאורך השנה שעברה חזרנו לסוגיה הזו בכל מיני צורות.

בתחילת השנה הנוכחית היינו צריכים לבחור נושא למטלות הביצוע. הצעתי להן שנעסוק בזכויות נשים ונערוך טקס לכבוד קורבנות האלימות כלפי נשים – זה שלא היה בשנה שעברה. הבנות התלהבו מיד, הבנים טענו שיש נושאים מעניינים וחשובים יותר. כתבנו את כל הנושאים האפשריים והמתודה הייתה לבדוק אם המערכת עוסקת בנושאים האחרים "גם בלעדינו". למשל, גזענות זה נושא שמופיע בתוך החומר לבגרות באזרחות ולכן פחות דחוף לנו לעסוק דווקא בו. בסוף ערכנו הצבעה והנושא של זכויות נשים התקבל.

התחלקנו לקבוצות והתחלנו לחקור סוגיות של חוסר שוויון מגדרי שהכנתי מראש בחופש הגדול - רפואה מגדרית, היעדר ייצוג נשי בספורט ונשים בתכנית הלימודים. בכל קבוצה היו גם בנים וגם בנות. בשתיים מתוך שלוש קבוצות הבנות היו הרבה יותר דומיננטיות מהבנים. בתור מחנך של הכיתה בשנתיים האחרונות אני יכול להגיד שלחלק מהבנות זו הייתה הפעם הראשונה בה הן כל כך מרכזיות. בקבוצה השלישית היו גם בנים וגם בנות שדחפו את העבודה שלהם קדימה. בדצמבר כל הכיתה הגיעה להתנדב בבזאר של המרכז לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב, חוויה שהייתה טובה אבל התבררה כמשמעותית רק בהמשך.

לקראת פברואר הגענו לשלב ה"תוצר" בעבודה והזכרתי לכיתה שוב שיש לנו אפשרות לעשות את הטקס שרצינו. דווקא ברגע הזה הייתה נסיגה: הן לא רוצות לדבר, הן לא רוצות מול כולם, הן לא רוצות שיחשבו שהנושא הזה קשור אליהן, צריך משהו יותר גדול מטקס, בואו נשלח מכתבים לכנסת, בואו נעשה משהו ציבורי. נתתי לרעיונות החדשים מקום אבל בשלב מסוים הבנתי שאנחנו פשוט מתחמקים, שאנחנו פשוט מפחדים מלעשות טקס. הצעתי לכיתה שבמקום טקס וכדי שלא רק אנחנו נדבר – נעשה פאנל. הרעיון תפס מיד. נתנו לעצמנו לחלום בגדול מי יוזמנו לכנס: ציפי לבני, עדן בן זקן, ירדן ג'רבי וכו'. ואז קרה דבר מעניין, הבנות (בעיקר) התחילו להיות חשדניות כלפי המוזמנות: הן רצו שהמוזמנות לא יהיו בהכרח "נשים", אלא מישהי שיש לה משהו להגיד בנושא. התחלנו לחפש גופים ואקטיביסטיות ברשת. כך הכרנו את פוליטקלי קוראת והתלמידותים נזכרו במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית שבו התנדבו בדצמבר.

בקשתי מהתלמידותים שיכתבו על דף ריק מה לדעתןם יכול להיות הכי מגניב/ מעניין/ מכבד בטקס כזה. בררנו בין האפשרויות, התלמידות מאוד לחצו שהכיתה תקבל את הרעיון שלהן - לעסוק במה ש"באמת עובר עלינו ושכולן מכירות". חשבנו שכולנו יכולים ללמוד מהתשובות של הקהל - מה באמת הסטנדרט בסביבה של התלמידות להטרדה/אלימות. 

 

מי בסופו של דבר השתתפו בכנס ואיך הוא התנהל?

חיפשנו שם ונושא מרכזי לכנס והחלטנו על "נשים בתכנית הלימודים". התלמידות הנחו את הכנס וספרו קצת על עבודות המחקר שלהן ועל נתונים שלמדו בקשר לתופעת האלימות כלפי נשים. לאחר מכן נערך פאנל ובו ארבע נציגות - ד"ר אסנת אייל, מפקחת בית הספר; הגב' רותי אנזל, מנהלת אגף החינוך העל יסודי בעיריית תל אביב; דפנה איזנרייך, נציגת מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב ומאיה רומן, ממקימות עמוד הפייסבוק "פוליטקלי קוראת". לכל נציגה עמדו 7 דקות לספר על פועלה בתחום וכן על השקפת עולמה.

בין דוברת לדוברת הוצג סרטון שהכינו התלמידות. כל סרטון הציג מצב בו נתקלו הנערות בעבר והוא הסתיים בשאלה לקהל: "מה היית עושה?" המענה היה אינטראקטיבי דרך הפלאפון באמצעות הטפסים של גוגל – על ידי בחירת תשובה מתוך התושבות שהוצעו. התלמידות הן אלו שהציעו את התשובות האפשריות לכל מקרה, ולפעמים התשובות שלהן הפתיעו אותי. ההצבעה הובילה להשתתפות מדהימה של הקהל. התשובות לסקר הוקרנו על מסך בזמן אמת, עוררו מחשבה וקידמו את הדיון.

לסרטונים הייתה חשיבות רבה, גם עבור התלמידות וגם עבורי. רצינו להראות בזמן אמת את המצב בבית הספר, בסביבה שלנו. שלא ניתן יהיה לטאטא את האלימות שהבנות מרגישות מתחת לשטיח ושיהיה ברור איפה עומד קהל התלמידים מבחינת ההבנה של "הסכמה", "חיזור אלים", "איום" וכו'.

לפורמט הזה יש השפעה אדירה גם על הצוות בבית הספר, גם על התלמידים הבנים שרואים את ההבדלים בין התשובות שלהם לבין התשובות של הבנות, גם על התלמידות שרואות פתאום איך הן מושפעות מהסביבה ובעיקר בעיקר על תלמידי ותלמידות הכיתה שלי שבחרו לצלם סרטונים שהם חושבים שהם הטרדה ואלימות ואז הם רואים שכל מי שלא למד איתנו את השנתיים האחרונות ולא מוביל את הכנס – לא בהכרח רואה בעייתיות בסיטואציות.

החלטנו מראש שהנתונים ידברו בעד עצמם ושאנחנו לא מחפשים תשובה "נכונה" ומשתדלים שלא להיות שיפוטיים כלפי הקהל. זאת גם כדי שהתשובות ימשיכו להיות כנות וגם מתוך תפיסה של חינוך פמיניסטי, שזה ש"נגיד מה נכון" ולא נכיל את "מה שקורה" לא יקדם את התלמידות/ים בשלב הזה. יצאנו מנקודת הנחה כי שינוי אצל הקהל מחייב תהליך ארוך וצמוד יותר.

 

מה היו התגובות של התלמידות/ים לאחר הכנס? ושל המורים?

כחלק מהכנס העברנו משוב אינטראקטיבי – אחד לצוות ואחד לתלמידותים שנכחו בכנס. 83% מהתלמידותים כתבו שהכנס תרם להם/ן והיה משמעותי.

אצל המורים 100% ענו שהכנס היה רלוונטי לתלמידותים בבית הספר. קיבלנו הערות לשיפור שהיו נכונות מאוד - שהיינו צריכים להכין שיעור ל"לפני" ול"אחרי" לכיתות שנכחו בקהל, ואולי אפילו יחידת לימוד לשיעורי חינוך כדי להגביר את ההשפעה של הכנס וכדי שלמחנכים יהיה מה לעשות עם זה אחר כך.

 

מה עוזר לך להרגיש בנוח לעסוק בנושא הזה? בכל זאת, זה לא מובן מאילו...

מה שעוזר לי להרגיש בנוח זה הנכונות לראות באמת את התופעה הזאת על כל הגודל והאכזריות שלה. אני חושב שרק כשנמנעים באופן מודע מהדחקה מצליחים להבין את גודל התופעה הזאת של אלימות כלפי נשים, נערות ובנות. ברגע שמסתכלים על התופעה הזו בעיניים ובמבינים את הממדים שלה אז יש תחושה של דחיפות. של חייב לפעול. וההבנה צריכה להיות רגשית, לא סטטיסטית, לא רק לדעת ש"אחת מאחת", אלא להסתכל בוקר אחד על הבנות בכיתה ולהבין: זאת, וגם זאת, וגם זאת.

 

מה תמליץ לא/נשי חינוך שרוצות לעסוק בנושא במסגרות שלהןם?

לדעת שבאופן טבעי יהיו אנשים שהנושא לא נוח להם ושהם לא רוצים לקדם אותו. בכל זאת, סטטיסטית סביר שיש גם פוגעים ופוגעות וגם נפגעים ונפגעות בינינו והתוכן הזה מאתגר את כולםן. עם זאת, לתלמידותים הנושא הזה חשוב ובשבילןם צריך לעבור דרך חישוקי האש האלה. אני ממליץ לבנות את הדברים ב-ד' אמות הכיתה עד שיש משהו ביד ומרגישים באמת ביטחון, כי לצאת עם זה לאור מוקדם מידי עלול לשרוף את זה. לצד זה, אני ממליץ למצוא פמיניסטיות ופמיניסטיים, במערכת או מחוצה לה, שיעזרו לכםן לדייק את המסרים ואת האופן שבו תבחרו להעביר אותם.

היה מאיר עיניים. תודה רבה!!

 

למידע בנושא חינוך למניעת אלימות מינית לחצו כאן או צרו קשר עם רכזת החינוך שלנו, סיוון schools@ta1202.org

 

 

פרסומים אחרונים מאתר האיגוד

רביעי, 26 יולי 2017 12:53
בעקבות פרשת המורה הפדופיל ותחקיר ההמשך של "ידיעות אחרונות", אשר חשף את הקלות הבלתי נסבלת בה מורים מחליפים נכנסים לכיתות בלי להוכיח רקורד מתאים על…
לקריאה נוספת
שלישי, 04 אפריל 2017 14:32
התמודדות עם חוויה של תקיפה מינית אינה פשוטה. אין סיבה לעבור את זה לבד - אנחנו כאן כדי לסייע. בעמודים הבאים תמצאו, במרוכז, את פרטי…
לקריאה נוספת
שני, 12 דצמבר 2016 11:15
מאמרה של ד"ר תהילה אלטשולר, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מתוך הדו"ח השנתי 2016 של איגוד מרכזי הסיוע
לקריאה נוספת
שני, 12 דצמבר 2016 11:13
מאמרה של רונית צור, ראש השירות לחקירות ילדים, מתוך הדו"ח השנתי 2016 של איגוד מרכזי הסיוע
לקריאה נוספת

עקבו אחרינו בפייסבוק