מתוך חומר שהוצג בכינוס הבינלאומי ה-5 על גילוי עריות ובעיות נלוות, שוויץ: 14.8.1991
http://www.malesurvivor.org/myths.htm
הערה: לצורך תרגום זה בנים מתייחס ל-boys, ילדים ממין זכר, ולא לצאצאים;
ילדים מתייחס ל-children, משני המינים.
מיתוס מס' 1 – בנים וגברים אינם יכול להיות קרבנות
מיתוס זה, הינו תוצאה של חברות מגדרי (דימוי המאצ'ו) הטוען שגברים כמו גם בנים קטנים, אינם אמורים להיות קרבנות או פגיעים. אנחנו לומדים מוקדם מאד שגברים אמורים להיות מסוגלים להגן על עצמם. המציאות היא שבנים הם ילדים חלשים ופגיעים יותר מתוקפיהם – והם אינם מסוגלים להתנגד. מדוע? לתוקף יתרון במימדיו, כוחו והידע שלו. כוח זה מופעל ממעמד של סמכות, ומנצל משאבים כמו כסף וגורמים משחדים אחרים או אפילו איומים – כל אמצעי שאפשר להשתמש בו כדי לנצל ילדים מינית.
מיתוס מס' 2 – גברים שתוקפים מינית בנים אחרים הינם הומוסקסואלים
גברים הפוגעים בבנים אינם מבטאים בזה אוריינטציה מינית הומוסקסואלית יותר מאשר תוקפי בנות המבטאים בזה הטרוסקסואליות. אמנם יש פדופילים שמקיימים העדפה ברורה לפי מגדר או גיל הנפגע, אך מבין אלה שמעדיפים בנים רובם ככולם אינם הומוסקסואלים.
מיתוס מס' 3 – אם בן חש התעוררות מינית או אפילו פורקן מיני מההתעללות, סימן שהוא הסכים ואף נהנה
במציאות, גברים יכולים להגיב לגירוי פיזי (כולל זקפה) אפילו בסיטואציות טראומטיות וכואבות. מטפלים שעובדים עם תוקפים יודעים שאחת הדרכים שמאלצים את הנפגע לשמור על סוד היא לומר לו שהתגובה הפיזיולוגית מעידה על הסכמה. "רצית את זה, נהנית מזה," הם יאמרו.
הרבה נפגעים חשים רגשות אשמה ובושה כיוון שהייתה להם תגובה פיזית לתקיפה.
גירוי מיני שכיח מאד בסיטואציה מינית. אך אין זה מעיד כלל על רצון או הבנה של הילד למה שקרה.
מיתוס מס' 4 – טראומה של בן בתקיפה מינית היא פחות מזו של בנות
אף על פי שקיים מחקר המראה שהתגובה של בנים לתקיפה מינית היא מועטת, רוב המחקר מראה ההיפך. לפגיעה השפעות ארוכות טווח לשני המינים. כמו כן, לגברים נגרם נזק נוסף מסירובה של החברה להכיר בזה שהם נפגעים וכתוצאה מכך הם מסיקים שעליהם לסבול בשקט.
מיתוס מס' 5 – בנים שעוברים תקיפה מינית של גברים הינם או יהיו הומוסקסואלים
קיימות תיאוריות רבות על התפתחותה של אוריינטציה מינית אך רוב המומחים מסכימים שהתנסות מינית מוקדמת אינה קשורה להעדפה מינית בסוף תקופת ההתבגרות או בבגרות. ספק גדול אם מישהו יכול "לגרום" למישהו אחר להיות הומוסקסואל או הטרוסקסואל.
אוריינטציה מינית הינה עניין מורכב מאד. אין תשובה או תיאוריה המסבירה באופן מובהק מדוע אדם מגדיר את עצמו הומוסקסואל, הטרוסקסואל או ביסקסואל.
תקיפה מינית בילדות של בנים ובנות, על ידי גברים ונשים, גורמת בעיקר לבלבול בתפיסת הנטייה המינית, אך אין בה כדי לייצר נטייה מינית בנפגעים.
מיתוס מס' 6 – "תסמונת הערפד": בנים שנפגעו ייהפכו לתוקפים
מיתוס זה מסוכן במיוחד כי הוא יוצר סטיגמה נוראה לילד כאילו גורלו להפוך לתוקף. ייתכן אפילו שיתייחסו לבנים נפגעים כתוקפים פוטנציאליים במקום כקרבנות הזקוקים לתמיכה. אמנם לחלק מהתוקפים היסטוריה של פגיעה בעברם אך אין זה נכון שרוב הנפגעים הופכים לתוקפים. מחקרם של ג'יין גולגון, ג'ודית בקר וג'ון האנטר מצאו הבדל עקרוני בין תוקפים שנפגעו לבין נפגעים שאף פעם לא תקפו. אלה שלא תקפו סיפרו לאחרים על התקיפה, האמינו להם וקבלו תמיכה מאנשים חשובים בבסיסם. שוב, רוב הנפגעים אינם הופכים בגיל ההתבגרות או בבגרות לתוקפים ומאלה שתוקפים בגיל ההתבגרות אינם ממשיכים בהכרח בזה בבגרותם .
מיתוס מס' 7 – אם התוקף היא תוקפת הבן או הנער צריך לראות בעצמו בר מזל כי היא הכניסה אותו לפעילות מינית הטרוסקסואלית
במציאות, פעילות מינית מוקדמת או כפויה, על ידי אם, דודה, אחות גדולה, בייבי סיטר או כל אישה במעמד של סמכות או כוח על הבן ,גורמת לבלבול ,במקרה הטוב ,ולזעם, דיכאון ובעיות נוספות במקרים חמורים יותר. להיות חפץ מיני של אדם חזק יותר – גבר או אישה – הוא תמיד התעללות ובדרך כלל מזיק.
להאמין למיתוסים הללו מזיק ומסוכן:
- כל עוד החברה מאמינה במיתוסים האלה ומלמדת אותם לילדים מגיל צעיר, גברים שעברו תקיפה מינית לא יוכלו לקבל את ההכרה והסיוע המגיעים להם. כל עוד החברה מאמינה במיתוסים האלה יותר נפגעים יצטרפו למיעוט המנצחים את הסבל על ידי תקיפת אחרים
- כל עוד בנים וגברים שנפגעו יאמינו במיתוסים האלה הם ירגישו בושה וזעם.
- כל עוד גברים נפגעי תקיפה מינית מאמינים למיתוסים אלה, הם מחזקים את כוחו של מיתוס נוראי נוסף: זה היה אשמתם!
- בסיטואציה מינית לעולם אין זה אשמתו של הילד, על אף שתוקפים מיומנים מאד בהעברת האחריות לנפגע. האחריות היא תמיד של התוקף בלבד.
להשתחרר מהמיתוסים האלה הוא חלק מהותי בהחלמתו של גבר שעבר תקיפה מינית.